פריט אספנות נדיר

הפרסום המקורי באתר זה

ביטל במשרה זמנית

מבין אינספור הפרודיות על הביטלס, הנה אחת שלא הכרתי עד לאחרונה - 
לארי דיוויד כממלא מקומו של ג'ון:

ביטלס לשבת

לכבוד השבת, מי מאיתנו לא רצה לזמר את תפילות יום המנוחה בנוסח ק"ק ליברפול?

למטרה זו בדיוק יצא בחודש שעבר הדיסק החדש - "שבת בליברפול", של להקת שלוק-רוק, והוא כולל גרסאות לשירים כגון: "שלום עליכם", לפי הלחן של "With a Little Help From My Friends"; "ושמרו", לצלילי "The Long and Winding Road"; והבדלה, לפי הלחן של "Imagine".

הסיפור המלא נמצא כאן

ממורביליה

השבוע פורסם כי חליפתו הלבנה של ג'ון לנון, זו שלבש לצילומי עטיפת האלבום אבי רוד, נמכרה במכירה פומבית לקונה אנונימי תמורת 46,000 דולר.

חיפשתי ולא מצאתי רשימה של שיאני המחירים לממורביליה של מוזיקה, למרות רשימות לא מעודכנות מהסוג הזה (אשמח למצוא קישורים מתאימים בתגובות), למרות שקל למצוא רשימות ליצירות האמנות היקרות ביותר, למשל (אף על פי שנדמה לי שזו רשימה לא מעודכנת). 

אבל העיסוק בחליפה הלבנה הזכיר לי את אוסף הממורביליה של רשת המסעדות "הארד רוק קפה", ואת הסניף שהיה לה מתחת לדיזנגוף סנטר - ושנסגר לפני עידן ועידנים.

עד כמה שאני זוכר, בסניף התל אביבי אפשר היה לראות את אחת הגיטרות של פול מקרטני, ובסניף בניו-יורק, כמדומני, ראיתי את תיקי היד שקיבלו הביטלס בטיסת טי-דבליו-איי שלקחה אותם לאחד הביקורים בארצות הברית.
האתר של רשת המסעדות מציע עיון באוסף הממורביליה שלהם, כאן, הכולל כ-70,000 פריטים. ראשיתו של האוסף בגיטרה לא חתומה שהעניק אריק קלפטון לסניף המסעדה בלונדון, אליו צורפה גיטרה של פיט טאונסנד שכתב עליה: "שלי טובה כמו שלו! באהבה, פיט".

עטיפת הקצבים

לרגל הרשעתו של משה קצב, חשבתי להזכיר היום את "עטיפת הקצבים" של האלבום "אתמול והיום" של הביטלס.

האלבום יצא לאור ב-1966 בצפון אמריקה.
כמיטב המסורת עד לסרג'נט פפר, האלבומים האמריקאים והבריטים של הביטלס לא כללו את אותם השירים. כך, שירים שהושמטו ממהדורות אמריקאיות של אלבומי הביטלס בבריטניה נאספו וצורפו לאלבומים אחרים.
"אתמול והיום" כלל שירים מהאלבומים Help ו-Rubber Soul, שכבר יצאו לאור בבריטניה, מ-Revolver שטרם יצא לאור באותו מועד, ומסינגלים.

עיקר פרסומו של האלבום, עם זאת, נעוץ בתמונה של עטיפתו.

בתמונה, שצולמה על ידי רוברט וויטקר, נראים הביטלס כשהם לבושים בחלוקי קצבים וסביבם חלקי בשר ובובות. תמונות מסדרת צילומים אלו שימשו למטרות קידום מכירות שונות (של הסינגל Paperback Writer, למשל).
חברת קפיטול השתמשה בתמונת העטיפה של הסינגל גם לצורך האלבום "אתמול והיום" בארצות הברית, ו-750,000 עותקים של עטיפה זו הודפסו וחלקם החלו להיות מופצים.
התגובות השליליות לתמונה לא איחרו לבוא, וההוצאה לאור מיהרה לאסוף את העותקים - ובכך הפכה את העותקים שנותרו בשוק לפריטים מבוקשים לאספנים (בשנת 2006 נמכר עותק בקרוב לארבעים אלף דולר). חלק מהעטיפות הופצו מחדש עם תמונה אחרת מודבקת על גבי תמונת הקצבים המקורית - ורבים ניסו, במידת הצלחה משתנה, להסיר את התמונה המודבקת ולחשוף את תמונת הקצבים.

ג'ון, פול ורינגו הגנו על ההחלטה המקורית להדפיס את האלבום עם תמונת הקצבים, מסיבות שונות (ג'ון קשר את העניין למלחמת וייטנאם; רינגו טען שזו ביקורת על חברת קפיטול האמריקאית, שערכה מחדש (butchered) את אלבומי הלהקה).
ג'ורג' טען שהתמונה היתה טעות, והסביר - "זה היה מגעיל. לפעמים עשינו דברים טפשיים, וחשבנו שהם מוצלחים. זו דוגמה לכך".

פני ליין - היום לפני ארבעים-וארבע שנים

היום לפני ארבעים-וארבע שנים, ב-29 בדצמבר 1966, התחיל פול מקרטני להקליט את "פני ליין".

העבודה על השיר התנהלה במקביל להקלטות שירי האלבום "סרג'נט פפר", ולאחר שהלהקה השלימה את המלאכה על שירו של ג'ון לנון, Strawberry Fields Forever (שיצא בחודש פברואר 1966 כסינגל, ביחד עם "פני ליין"; שני צדי הסינגל סומנו כצד א').

השיר, כמו בן זוגו לסינגל, מושפע מזכרונות ומחוויות ילדות של הביטלס בליברפול, בה ממוקם, כידוע, רחוב פני ליין. למרות זאת, הסרטון שצולם לקדם את הסרט צולם באיסט-אנד, בלונדון. לביטלס לא היה זמן וכח לנסוע עד לליברפול רק כדי לצלם סרט ...

מעבר חציה, מורשת לאומית ואמת הסטורית

כמו לישראל, גם לבריטניה יש אתרי מורשת לאומית.
בשבוע שעבר צורף מעבר החציה שמול אולפני EMI באבי רוד, לונדון, לרשימת האתרים המוגנים.

תמונת עטיפתו של האלבום האחרון שהוקלט על ידי הביטלס הפכה לאייקון בפני עצמה, והשמועות על מותו של פול מקרטני טענו שהיא מייצגת את מסע הלוויה של המנוח: ג'ון לנון, בחליפה לבנה, מייצג את הכומר; רינגו סטאר בחליפה כהה הוא הקברן; ג'ורג' הריסון בתלבושת ג'ינס הוא חופר הקברים; ופול - יחף ואוחז בסיגריה בידו הימנית למרות היותו שמאלי - הוא, כאמור, מת.
המהדרים מצאו בתמונה עוד סימנים (למשל, מספר הרישוי של החיפושית החונה בצד שמאל, המעיד על גילו המשוער של מקרטני, לו היה עדיין בחיים).

וכאמור, מעבר חציה זה זכה לכבוד המגיע לו כסמל תרבות מודרני.

האמנם?
מסתבר, שבשנות השבעים ומסיבות של בטיחות וניהול תחבורה, נצבע מחדש מעבר החציה דרומית-מזרחית למעבר החציה המקורי.
כמו בדיון המפורסם על פרדוקס גרזן הפילוסוף, בו מוחלפים לסרוגין הלהב והידית, עד שלא ברור יותר מתי זהו עדיין הגרזן המקורי - האם מעבר החציה עליו מצטלמים אלפי תיירים מדי שנה הוא אכן "מעבר החציה של אבי רוד"? מחבר מאמר המערכת של הגארדיאן הבוקר סבור שהסמליות גוברת על הדיוק ההסטורי, הסטוריונים רבים נוטים להסכים.
אני, בשלב זה, מעדיף שלא להכריע.