עטיפת הקצבים

לרגל הרשעתו של משה קצב, חשבתי להזכיר היום את "עטיפת הקצבים" של האלבום "אתמול והיום" של הביטלס.

האלבום יצא לאור ב-1966 בצפון אמריקה.
כמיטב המסורת עד לסרג'נט פפר, האלבומים האמריקאים והבריטים של הביטלס לא כללו את אותם השירים. כך, שירים שהושמטו ממהדורות אמריקאיות של אלבומי הביטלס בבריטניה נאספו וצורפו לאלבומים אחרים.
"אתמול והיום" כלל שירים מהאלבומים Help ו-Rubber Soul, שכבר יצאו לאור בבריטניה, מ-Revolver שטרם יצא לאור באותו מועד, ומסינגלים.

עיקר פרסומו של האלבום, עם זאת, נעוץ בתמונה של עטיפתו.

בתמונה, שצולמה על ידי רוברט וויטקר, נראים הביטלס כשהם לבושים בחלוקי קצבים וסביבם חלקי בשר ובובות. תמונות מסדרת צילומים אלו שימשו למטרות קידום מכירות שונות (של הסינגל Paperback Writer, למשל).
חברת קפיטול השתמשה בתמונת העטיפה של הסינגל גם לצורך האלבום "אתמול והיום" בארצות הברית, ו-750,000 עותקים של עטיפה זו הודפסו וחלקם החלו להיות מופצים.
התגובות השליליות לתמונה לא איחרו לבוא, וההוצאה לאור מיהרה לאסוף את העותקים - ובכך הפכה את העותקים שנותרו בשוק לפריטים מבוקשים לאספנים (בשנת 2006 נמכר עותק בקרוב לארבעים אלף דולר). חלק מהעטיפות הופצו מחדש עם תמונה אחרת מודבקת על גבי תמונת הקצבים המקורית - ורבים ניסו, במידת הצלחה משתנה, להסיר את התמונה המודבקת ולחשוף את תמונת הקצבים.

ג'ון, פול ורינגו הגנו על ההחלטה המקורית להדפיס את האלבום עם תמונת הקצבים, מסיבות שונות (ג'ון קשר את העניין למלחמת וייטנאם; רינגו טען שזו ביקורת על חברת קפיטול האמריקאית, שערכה מחדש (butchered) את אלבומי הלהקה).
ג'ורג' טען שהתמונה היתה טעות, והסביר - "זה היה מגעיל. לפעמים עשינו דברים טפשיים, וחשבנו שהם מוצלחים. זו דוגמה לכך".

פני ליין - היום לפני ארבעים-וארבע שנים

היום לפני ארבעים-וארבע שנים, ב-29 בדצמבר 1966, התחיל פול מקרטני להקליט את "פני ליין".

העבודה על השיר התנהלה במקביל להקלטות שירי האלבום "סרג'נט פפר", ולאחר שהלהקה השלימה את המלאכה על שירו של ג'ון לנון, Strawberry Fields Forever (שיצא בחודש פברואר 1966 כסינגל, ביחד עם "פני ליין"; שני צדי הסינגל סומנו כצד א').

השיר, כמו בן זוגו לסינגל, מושפע מזכרונות ומחוויות ילדות של הביטלס בליברפול, בה ממוקם, כידוע, רחוב פני ליין. למרות זאת, הסרטון שצולם לקדם את הסרט צולם באיסט-אנד, בלונדון. לביטלס לא היה זמן וכח לנסוע עד לליברפול רק כדי לצלם סרט ...

מעבר חציה, מורשת לאומית ואמת הסטורית

כמו לישראל, גם לבריטניה יש אתרי מורשת לאומית.
בשבוע שעבר צורף מעבר החציה שמול אולפני EMI באבי רוד, לונדון, לרשימת האתרים המוגנים.

תמונת עטיפתו של האלבום האחרון שהוקלט על ידי הביטלס הפכה לאייקון בפני עצמה, והשמועות על מותו של פול מקרטני טענו שהיא מייצגת את מסע הלוויה של המנוח: ג'ון לנון, בחליפה לבנה, מייצג את הכומר; רינגו סטאר בחליפה כהה הוא הקברן; ג'ורג' הריסון בתלבושת ג'ינס הוא חופר הקברים; ופול - יחף ואוחז בסיגריה בידו הימנית למרות היותו שמאלי - הוא, כאמור, מת.
המהדרים מצאו בתמונה עוד סימנים (למשל, מספר הרישוי של החיפושית החונה בצד שמאל, המעיד על גילו המשוער של מקרטני, לו היה עדיין בחיים).

וכאמור, מעבר חציה זה זכה לכבוד המגיע לו כסמל תרבות מודרני.

האמנם?
מסתבר, שבשנות השבעים ומסיבות של בטיחות וניהול תחבורה, נצבע מחדש מעבר החציה דרומית-מזרחית למעבר החציה המקורי.
כמו בדיון המפורסם על פרדוקס גרזן הפילוסוף, בו מוחלפים לסרוגין הלהב והידית, עד שלא ברור יותר מתי זהו עדיין הגרזן המקורי - האם מעבר החציה עליו מצטלמים אלפי תיירים מדי שנה הוא אכן "מעבר החציה של אבי רוד"? מחבר מאמר המערכת של הגארדיאן הבוקר סבור שהסמליות גוברת על הדיוק ההסטורי, הסטוריונים רבים נוטים להסכים.
אני, בשלב זה, מעדיף שלא להכריע.

דני סנדרסון בזאפה

ראינו אתמול את דני סנדרסון חוגג 60 בזאפה.

סנדרסון ולהקת הליווי המוצלחת שלו ביצעו מיטב משיריו של סנדרסון מכל השנים וההרכבים.

רמי קליינשטיין התארח, כמתוכנן (ונדמה שקרא את מילות השירים מדף על רצפת הבמה).

ענת עצמון הצטרפה במפתיע (עבור הקהל, לפחות) לשיר אחד.

סנדרסון, היוצר הישראלי המועדף עלי אחראי, בין היתר, ליצירה האינסטרומנטלית "התמנון האיטר", מהאלבום "פוגי בפיתה":



חדשנותו של קטע זה טמונה גם בשילוב בין רוק למוזיקה ערבית.

הקישור לביטלס מתבקש בשני מישורים:

ראשית, הקשר לתמנון המפורסם בהיסטוריה של הרוק, בשיר שחיבר מקרטני בהשראתו ולמענו של רינגו סטאר:

ושנית, בעובדה שכפי שסנדרסון היה הראשון, או לפחות בין הראשונים, שכאמור שילב רוק ומוזיקה ערבית, כך ג'ורג' האריסון היה הראשון, או לפחות בין הראשונים, ששילב מוזיקה הודית ברוק מערבי. המקרה הראשון היה הסיטאר המלווה את היער הנורווגי של ג'ון לנון:

(Happy Xmas (War Is Over

בזמן שבית לחם מתמרקת לקראת המיסה הלילה בחצות, וברחבי העולם הנוצרי מקשטים עצי אשוח (חוץ מאשר בנצרת, מסתבר), ננצל את ההזדמנות לחזור לשנת 1971.

מלבד החיבה האישית שלי לשנה זו, זו גם השנה בה פרסם ג'ון לנון את השיר - (Happy Xmas (War is Over.

השיר לא זכה להצלחה מסחרית של ממש בשנים הראשונות, ולאחר שיצא כסינגל נכלל לראשונה באלבום האוסף Shaved Fish רק בשנת 1975. לאחר מותו של לנון זכה השיר לעדנה, והפך לסטנדרט כריסמס הנכלל באלבומי חג מעת לעת.

תחילתו הרעיונית של השיר מצויה עוד בשנת 1969, בה שכרו ג'ון ויוקו לוחות מודעות בערים מרכזיות בעולם ופרסמו כרזות נגד מלחמת וייטנאם - "המלחמה תמה!! (אם תרצו בכך). חג מולד שמח מג'ון ומיוקו". חלקה הראשון של ססמה זו מופיע כשורה חוזרת בשיר.

בתחילת השיר לוחשים ג'ון ויוקו איחולי חג לילדיהם מנישואים קודמים - קיוקו וג'וליאן. כיוון שמדובר בלחישות, רבים טעו לחשוב שהם מאחלים חג שמח זה לזה. אגב, האתר הותיק והנחמד "אבטיח (אני יודע זאת פתאום)" אוסף טעויות רבות נוספות במילים לשירים.

מלבד ג'ון ויוקו משתתפים בשיר מקהלת ילדים מהארלם ומספר נגנים, וטביעת ידו של המפיק המוזיקלי פיל ספקטור ניכרת בהדהוד הווקאלי ובסגנון ההפקה כולו.

במרוצת השנים הוקלטו לשיר עשרות גרסאות כיסוי, על ידי אמנים שונים ומשונים.

והנה הגרסה המעודכנת, המתחוזקת על ידי יוקו, של פרויקט War is Over:

http://imaginepeace.com/archives/3587

התחלה

"התחילי בהתחלה", אמר המלך, "ותמשיכי עד שתגיעי לסוף. ואז תעצרי".

ועל כן, כפי שהומלץ בפני אליס, נתחיל בהתחלה.

הבעיה היא שלפעמים קשה להצביע על ההתחלה - ובמקרה של הביטלס, כמו הדיון הנצחי על מי זכאי להחשב לחבר החמישי בלהקה, קשה גם להסכים על תאריך ראוי להתחלה.

תאריך אפשרי ופופולרי הוא ביולי 1957, כאשר פול מקרטני בן החמש-עשרה פגש לראשונה בג'ון לנון המבוגר ממנו בשנתיים, באירוע בחצר כנסיה בליברפול - פגישה שהובילה לצירופו של מקרטני לקווארימן, להקתו של לנון.

ואולי, מבין כל התאריכים, כדאי לבחור בדצמבר 1960, כאשר הקווארימן הופיעו במועדון הקאסבה בליברפול, לראשונה תחת שמם החדש - הביטלס? חברי הלהקה באותה הזדמנות היו לנון ומקרטני, ג'ורג' האריסון ופיט בסט (הביטל החמישי?). אליהם הצטרף גם צ'ז ניובי מלהקת הבלק-ג'קס.

אפשרות נוספת עשויה להיות באוגוסט 1962, כאשר רינגו סטאר החליף את פיט בסט כמתופף הלהקה, וההרכב הסופי והכה-מוכר של ארבעת המופלאים התגבש בצורתו הסופית.

אבל אם אנו עוסקים בהתחלות, איזה תאריך יכול להתאים יותר מאשר האחד בינואר? ובמקרה שלנו, האחד בינואר 1962 - התאריך בו נבחנו הביטלס עבור חברת דקה הלונדונית, בנסיון לקבל חוזה הקלטות.

מנהלה הנמרץ של הלהקה, בריאן אפשטיין (הביטל החמישי?) הצליח לתאם לחבורה את המבחן, לאחר שנדחה על ידי מספר חברות הפקה אחרות. 

לא היתה זו הפעם הראשונה של הביטלס באולפן הקלטות. הקלטה מסחרית שלהם, שנערכה בהמבורג) יחד עם הזמר טוני שרידן, כבר פורסמה עוד באוקטובר 1961. אך היתה זו הפעם הראשונה בה נבחנה הלהקה, בזכות עצמה, במטרה לחתום על חוזה הקלטות.

במהלך המבחן, שארך כשעה, נגנו הביטלס חמישה-עשר שירים. אלו היו שירים שנבחרו על ידי אפשטיין, במטרה להפגין את מבחר הכשרונות של הלהקה - אשר כבר היתה להקת הופעות משופשפת ומיומנת למדי באותו השלב, לאחר אינספור קונצרטים בהמבורג ובצפון אנגליה.

שלושה מן השירים היו יצירות מקוריות של לנון ומקרטני, והאחרים - גרסאות כיסוי ללהיטים בני התקופה.

הודעת הדחיה שקיבלו הביטלס מחברת דקה זכתה לתהילת עולם. מנהלי החברה הסבירו שלהקות גיטרה נמצאות "בדרך החוצה", והחתימו במקום הביטלס את הטרמלוז, שנבחנו באותו יום.

הביטלס, מצדם, התאוששו מהדחיה (גם אם לא בקלות; אפשטיין מספר בביוגרפיה שלו על  כך שכבר כמעט והתייאש) ורק כמה חודשים אחר-כך זכו למבחן נוסף, שהסתיים הפעם בהצלחה ובחוזה, עם חברת EMI והמפיק ג'ורג' מרטין (הביטל החמישי?). גם חברת דקה למדה מהטעות, וכעבור זמן – ועל פי המלצתו של ג'ורג' הריסון, החתימה להקה אחרת: הרולינג סטונס.

הקלטות המבחן בדקה יצאו לאור בגרסאות בוטלג שונות במהלך השנים, וחלק מהשירים צורף לחלק הראשון של אלבומי האנתולוגיה, באמצע שנות התשעים.